לשבת לרגלי התלמיד, לזה בדיוק אני מתכוון ולא התבלבלתי. הכותרת המוכרת יותר היא לשבת לרגלי המורה ואני אכן מתכוון שהמורה יושב לרגלי התלמיד. המורים, המדריכים, המאפשרים, המלווים או כל כינוי אחר שתרצו. יודעים שמימוש הפוטנציאל שלהם, מותנה ביכולת של התלמיד לשקף את הידע שהם מעבירים לו. ללא תלמיד אין מורה וללא מורה אין תלמיד. זו מערכת יחסים סגורה שבדרך כלל אנחנו, בשל גישה של סמכות רוחנית ומבנה של היררכיה משפחתית וחינוכית, נוטים להעמיד את המורה במדרגה מעל לתלמידיו.
האמת היא שהתלמיד הוא המראה של המורה. ההשתקפות של המורה בתלמיד תלויה בין היתר באפשרות של המורה לזוז הצידה, ולאפשר לתלמיד להאיר את דרכו באורו שלו. כשהתלמיד מאיר בעצמו, מידת החשכה שיאיר תלויה אך ורק בו. ובחלל הזה שבין השתקפות המורה ויכולת השיקוף של התלמיד מתרחשים ריפוי וצמיחה. אלה שהריפוי והצמיחה אינם בלעדיים לתלמיד, הם מתרחשים באותה המידה אצל המורה.
כשהתלמיד שואל, הוא מנסה להאיר את הספקות שבליבו. את אותם איים חשוכים של אי הבנה ופחדים, את הלא ידוע ואת התסכול בשל אי הנגישות לידע שנמצא בתוכו. כשהמורה עונה, הוא מהדהד תשובה שהיא כמו הד לשאלותיו של התלמיד. ההד הוא התשובה, שעולה מתוך פנימיותו של התלמיד עצמו. בהדרגה התלמיד מתחיל לזהות את המקור לתשובות, הוא מגלה את המורה היחידי שאפשר שיהיה לו. המורה היחיד שיש, הוא עצמו.
את המורה והתלמיד מקיף מעגל, מרחב בחלל שבו זורח אור בהיר. מקובל לחשוב שאת המעגל הזה מהדהד מתוכו המורה, ובתוך המרחב הזה של אור יושב התלמיד והמורה מכיל אותם. למעשה המרחב הזה איננו נובע מאף אחד מהם, החלל הזה נובע מהיקום עצמו. המעגל שסובב אותם נובע מההסכמה שביניהם, בין המורה לתלמיד, והוא נועד לאפשר את המפגש ביניהם. בתוך החלל הזה יש את הפוטנציאל לטרנספורמציה.
המורה נותן והתלמיד מקבל, התלמיד נותן והמורה מקבל. מעגל של נתינה וקבלה. אלה שכל אחד מהם נותן משהוא שונה. המורה נותן תשובה והתלמיד נותן שאלה. כשהמורה עונה תשובה מלאה לשאלת תלמיד, הוא ממלא את המרחב הרוחני שביניהם באופן כזה, שלא יכולה להתעורר תשובה פנימית אצל התלמיד. פשוט מכיוון שלא נשאר מקום לתשובה אחרת. אבל כשהמורה עונה תשובה חלקית, מספיק על מנת לעורר בתלמיד את ההגות ומתוכה את הדחף לחקירה הפנימית, הוא מאפשר לתלמיד את המרחב לנוע אל תוך הלא נודע שבתוכו והמורה הפנימי מתעורר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה